<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קמ"ט</h1>
<h2>דף יט.</h2>
והמצוה הקמ"ט היא שהזהיר הכהנים מאכול בכורים בחוץ. והוא אמרו ית' (ראה י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ותרומת ידך. ובאה הקבלה (ש"נ) ותרומת ידך אלו הבכורים. שהוא לא הניח בזה הפסוק דבר שהוא טעון הבאת מקום שלא זכרו בביאור ואמר בכלל ותרומת ידך והוא הבכורים בלא ספק שבאר בהם שטעונין הבאת מקום, אמנם התרומה הֵנה הוא ידוע שהיא אינה טעונה הבאת מקום ואיך יזהיר מלאכול אותה בשעריך. ולשון ספרי לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים שלא קרא עליהן שהוא עובר בל"ת. וכבר התבאר בסוף מכות (י"ט.) שאינו חייב עליהן אלא קודם שיניחם בעזרה אבל משהניחם בעזרה הוא פטור עליהן ואע"פ שלא קרא. ובבכורים גם כן התנאי שבמעשר שני (ל' קמ"א—ג') כלומר שאינו חייב עליהן כשאכלן בחוץ כל מי שאכלן עד שיראו פני הבית וכשיאכל מהם כל מי שאכל אחר שראו פני הבית קודם הנחה בעזרה הוא חייב מלקות לבד אם היה כהן. אולם הישראל הוא חייב מיתה בידי שמים כל זמן שיאכל בכורים ואפילו לאחר קריאה. ובבאור אמרו (בכורי' רפ"ב) התרומה והבכורים חייבים עליהם חומש ומיתה ואסורים לזרים. ואם אכל אותם בזדון חייב מיתה ובשוגג מוסיף חומש כדין התרומה (ל' קל"ג) בשוה. כי מאחר שקראם יתעלה תרומת ידך נתחייבו משפטי התרומה. וראוי לך שתבין הֵנה הבנה טובה עד שלא ישתבש עליך הענין. וזה כי הכהן שאכל הבכורים משראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה ואזהרתיה מלא תוכל לאכול בשעריך וכו' ותרומת ידיך כמו שהתבאר בגמר מכות (י"ז.) כמו ישראל במעשר שני (ל' קמ"א—ג') שהוא לוקה על אכילתו חוץ למקום ואע"פ שהוא שלו. אמנם הישראל כשאכל הבכורים אחר שראו פני הבית כל זמן שאכלם חייב מיתה בידי שמים. ואזהרתיה מן וכל זר לא יאכל קדש (אמור כ"ב) כמו שבארנו במצות קל"ג מאלו המצות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במכות (י"ז—י"ט.).
